אתמול היה לנו טקס הענקת חגורות במכון, ואני עדיין מתאושש מהערב הזה.
ראיתי את האולם שלנו מלא. הורים, אחים קטנים, מתאמנים מכל הגילאים. כולם ישבו על המזרן ביחד, מפרגנים אחד לשני, מוחאים כפיים לכל ילד שקם לקבל את החגורה שלו. זה בדיוק המקום שרציתי לבנות כשפתחתי את Fusion.
למה חגורה זה לא רק פיסת בד
אני יודע שמבחוץ זה נראה כמו טקס נחמד. ילד מקבל חגורה, כולם מוחאים כפיים, הולכים הביתה.
אבל מי שהיה שם ראה משהו אחר. ראה ילד שלפני שנה לא העז להסתכל לי בעיניים, עומד מול כל האולם ומקבל את החגורה שלו. ראה נער שנפל בתחרות ולא ויתר. ראה בוגר שמגיע אחרי יום עבודה מפרך, שלוש פעמים בשבוע, בלי לפספס.
החגורה היא לא המטרה. היא הסימן לכך שהיה שם מסע – עם ימים קשים, עם תסכול, עם רגעים שרצו להפסיק ולא הפסיקו. בג'יוג'יטסו ברזילאי החגורות נחשבות לאחת המערכות הדורשניות ביותר בעולם אומנויות הלחימה, ולא בכדי. אצלנו לא מחלקים חגורות לפי לוח זמנים – נותנים אותן כשהמתאמן מוכן.
הקטנים פתחו את הערב
התחלנו עם הילדים, וזה היה החלק שהכי מילא לי את הלב.
יש משהו בילד בן חמש שקם, הולך לאמצע המזרן מול כל האולם, ומחכה בשקט שיקשרו לו את החגורה. הרגליים קצת רועדות, החיוך ענק. ואז ההורים מצלמים והכל מתפוצץ במחיאות כפיים.
ויש את הרגע הזה, שנייה לפני. כשאני מרים את החגורה והילד מסתכל עליה. אתם רואים בעיניים שלו בדיוק כמה זה חשוב לו.
בשנה האחרונה ראיתי את קבוצות הילדים שלנו מתקדמות בצורה שקשה להסביר במילים. לא רק בטכניקה. בביטחון, בסבלנות, ביכולת להפסיד ולקום. הורים ניגשו אליי אתמול וסיפרו לי על שינויים שהם רואים בבית ובבית הספר. זה הדבר שהכי משמח אותי לשמוע.
נוער ובוגרים – הדרך הארוכה
אחרי הקטנים הגיע התור של הנוער והבוגרים, וכאן הרגש היה אחר לגמרי. יותר שקט, יותר עמוק.
כי מי שמתאמן כבר כמה שנים יודע בדיוק מה עמד מאחורי החגורה הזו. את האימונים שלא בא להגיע אליהם ובאו בכל זאת. את הגלגולים שנגמרו בתסכול. את הפעמים שהרגישו תקועים חודשים ואז פתאום משהו נפתח.
לבוגרים שלנו יש מקום מיוחד אצלי. אתם מגיעים אחרי יום עבודה, אחרי הילדים, אחרי הכל. ואתם עדיין כאן. הפרגון שאתם נותנים אחד לשני על המזרן, האופן שבו אתם מקבלים כל מתאמן חדש – זה מה שהופך את המכון הזה למשהו הרבה יותר גדול ממקום שמתאמנים בו.
להורים – תודה
אני רוצה לעצור רגע ולהגיד לכם משהו.
אתם מסיעים, מחכים בחוץ, מזכירים לקחת את הקימונו, מגיעים לתחרויות בשבתות. ומעל הכל – אתם נותנים בי אמון. אתם משאירים אצלי את הילדים שלכם ומאפשרים לי להיות חלק מהדרך שלהם.
אני לא לוקח את זה כמובן מאליו. אף פעם.
המקום הזה לא היה נראה ככה בלעדיכם. הערב של אתמול היה הוכחה לזה.
מכתב שקיבלתי אחרי הטקס
התלבטתי אם לשתף את זה. זה מרגיש קצת מוזר לפרסם מילים כאלה על עצמי.
אבל בסוף החלטתי שכן, כי המכתב הזה הוא לא באמת עליי. הוא על מה שקורה כשהורים ומאמן מושכים לאותו כיוון, ועל מה שילד מקבל כשמאמינים בו. וזה משהו שאני רוצה שכל הורה שמתלבט אם לרשום את הילד שלו יידע שאפשרי.
שלו אהוב כל כך כל כך!!
"הדואג לימים, זורע חיטים. הדואג לשנים, נוטע עצים. הדואג לדורות מחנך נפשות."
אתה כל כך הרבה מעבר למאמן בענף ספורט. אתה קואצ'ר אמיתי לחיים!
אתה האישיות לדוגמא שזכינו שהילדים שלנו נושאים אליך עיניים ולומדים ממך את המידות המדהימות שלך. בשקט בשקט, בלי רעש וצלצולים, מהי ענווה מדהימה, ראיית הטוב בכל אדם, העצמת הטוב, יכולת הפרגון אחד לשני, הכוח של קבוצה, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. ובעיקר מרגישים את האמון העצום והאמיתי שלך בכל ילד וילד!
היה מדהים לשמוע איך דיברת על כל אחד אתמול מתוך הכרות כל כך מעמיקה, ראיית והעצמת הטוב! כי מאחורי כל ילד מצליח עומד מבוגר שהאמין בו!
תודה לך! תודה על מי ומה שאתה לילדים, ותודה על מחויבות מדהימה שיצרת אצלם! באמת זכינו בך בענק!
מברכים אותך עד 120 בבריאות טובה ומלא אושר, נחת, שפע ושמחה. שתמשיך לגעת בכל כך הרבה ילדים ומבוגרים, תמשיך להוסיף את הטוב הנדיר שלך בעולם, כי בזכותך העולם הופך לטוב יותר!
אוהבים אותך כל כך!
– יגל, הוד, בארי וכל המשפחה
אין לי הרבה מה להוסיף על זה. רק תודה.
וזה רק ההתחלה
מזל טוב ענק לכל מי שקיבל חגורה אתמול. מגיע לכם כל רגע של הערב הזה.
ולמי שעדיין בדרך – תמשיכו לבוא. החגורה תגיע. היא תמיד מגיעה למי שמתמיד.
אני כבר עובד על הדבר הבא שלנו, אז תישארו מעודכנים.
ואם אתם קוראים את זה ועדיין לא התאמנתם אצלנו – מערכת השעות כאן, ואפשר תמיד לתאם שיעור ניסיון בחינם. אולי בטקס הבא תעמדו אתם באמצע המזרן.
נתראה על המזרן,
שלו
